אילוף גורים - הקדמה

מזל טוב, חבר חדש הגיע למשפחה. ההתרגשות גדולה, אך מהר מאוד היא מתחלפת בתסכול ההולך ומצטבר ככל שעובר הזמן. לא כך דמיינו לעצמנו את חיינו עם התוספת החדשה.   כדי לחסוך מעצמנו את עגמת-הנפש הפוגעת במרקם היחסים, הן בין בני המשפחה ובינינו לבין החבר החדש שזה מקרוב הגיע, כדאי לבצע מספר פעולות שתעזורנה לנו בגידול נבון של הגור.

הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא למצוא ל"גורי" מקום מתוחם. נכון, בדרך כלל בכל משפחה, יש לחץ (בעיקר מצד הילדים) לתת לגור לישון בחדרים ולאפשר לו לשוטט חופשי ומאושר בכל רחבי הבית. למרות זאת, אין זה נכון ולא הוגן כלפי הגור. "גורי", כמוהו כפעוט, איננו מכיר את החוקים, אין לו עדיין הרגלי ניקיון ובשבילו המקום החדש ו"הענק הזה" הוא עולם ומלואו - לתור אותו, ללמוד אותו, לטעום אותו, להכיר את חברי "הלהקה" החדשה שלו, בקיצור למצוא את מקומו המיועד. בסופו של דבר, "גורי" הופך להיות כל מה שאנחנו מלמדים אותו להיות, בין אם התכוונו לכך ובין אם לאו.   מקום קטן ונוח, זה כל מה שזקוק לו "גורי" בשלב הראשון. מקום קטן ומתוחם מאפשר גם לבני המשפחה תהליך של עיכול והסתגלות לנוכחות החדשה, מבלי לעבור את אותו חוסר האונים שבאובדן השליטה על הנעשה בתוך הטריטוריה שלנו. גור מתוחם, גם אם הוא עדיין עושה צרכים בבית, איננו מפזר אותם בכל רחבי הבית ולא מכין לנו "מוקשים" ו"שלוליות" במקומות בלתי צפויים.   כך שעוד בטרם החילונו לחנכו ל"הרגלי ניקיון" (ראה מאמר הרחבה), יצרנו סביבה ברת שליטה באזור קטן וסביר שבו ניתן, בקלות יחסית, לשמור על ניקיון סביבתו של "גורי" מבלי לפגוע בשאר חלקי הבית. לשם כך כדאי לבחור מקום כמו מרפסת מקורה, שבה אפשר לשים ל"גורי" "כלוב טיסה" פתוח שיהפוך "למאורה" שלו – לשם הוא ילך לנוח, לשם הוא ייקח את העצם שלו, את החבל שלו וכדו', שם נשים לו צ'ופרים שונים כדי ליצור אסוציאציה חיובית למקום, שילמד לאהוב את הכלוב. את רצפת המרפסת צריך לכסות בשכבת עיתונים בכל מרחב המרפסת ולעקוב אחרי המקום אליו חוזר "גורי" לעשות את צרכיו, עם הזמן אפשר להקטין את משטח העיתונים וליצור הפרדה פיזית בין אזור המרבץ האינטימי של "גורי" (סביבת כלוב הטיסה) לבין אזור הצרכים. לחילופין, אפשר (באותה דרך) לשים את הגור בחלק מתוך פרוזדור ארוך בתוך הבית, אם יש את האפשרות לתחום את הפינה בגדר כלשהי (גדר למדרגות לפעוטות שזה עתה למדו ללכת) – גם שם אפשר לשים כלוב טיסה פתוח שילמד הגור לשהות בו ויאהב אותו, בעוד שבשטח הנוסף שנקצה עבורו יש לפזר עיתונים (כמו בתיאור המרפסת). אפשר לבחור את חדר הממ"ד אם הוא לא מאוכלס או בחדר האמבטיה. בשום מקרה אני חוזר ומדגיש לא נאפשר ל"גורי" לשוטט ללא השגחה ברחבי הבית.   כעת, לאחר שמיקמנו את "גורי" במקום שייתן לו את המרחב שהוא זקוק לו ולנו את השליטה בנעשה, נוכל לעבור לשלב החשוב ביותר – שלב ההיכרות עם הגור שלנו. איזה מין גור הוא, האם הוא דומיננטי או פסיבי, האם הוא סקרן ובטוח בעצמו או מכונס וביישן/חששן, האם הוא מראה סימני אגרסיביות או שהוא גור כנוע הנשלט בקלות. כל זאת נוכל ללמוד מכך שנעקוב אחר תגובותיו והתנהגותו בסביבה שיצרנו עבורו וביחס שלו אלינו כשנזמין אותו לשחק איתנו בסלון הבית. האם הוא ירוץ לנשוך את נעלי הבית שלנו ולמשוך במכנסינו, או שימצא לעצמו איזו גרב וישב בצד וילעס אותה בתענוג רב, האם הוא ירוץ אחרי כדור שנגלגל לו או שיסתכל עלינו ויבהה (מה בעצם רוצים ממנו) וכן הלאה וכן הלאה. לתהליך הצפייה והמעקב הזה אנחנו קוראים "מבחני אופי".   כיוון שמאחרי כל התנהגות של הגור מבצבצת תכונת אופי, גם אם בשלב זה היא לא הגיעה לבשלות מלאה, מומלץ לערוך לגור מבחני אופי שונים במטרה לחזק תכונות המתאימות לנו ולהדהות (לדכא) תכונות שלא מתאימות לנו (בעודן באיבן).   אם הגור מקבל אותנו כשהוא מלא שמחה נובח בצליל גבוה יחסית ומקשקש בזנבו, קופץ עלינו ו"דורש" תשומת לב, הרי שהוא גור בעל בטחון עצמי. אם הוא רואה אותנו ומתכנס בפינה ומסתכל עלינו בעיניים עצובות, זנב שמוט וכל שפת הגוף שלו אומרת – מה רוצה "הענק" הזה ממני, הרי שמדובר בגור חששן, או אולי ביישן ולא בטוח בעצמו (לפחות לא בשלב זה של התאקלמותו בבית החדש). אם הגור שלנו, מקבל את צלחת המזון שלו ובזמן שהוא אוכל נושיט את ידנו לצלחת והוא יגרגר עלינו, זה ממש לא מצחיק! יש לנו עסק עם גור בעל פוטנציאל להפוך לכלב עם נטייה לשמור על מזון, על צעצועים... – בשפה המקצועית קוראים לתופעה "יצר שמירה חזק על הטרף" (High prey guarding instinct) – רוב הנשיכות של כלבים בתוך המשפחה קורות מסביב לתופעה זו, אשר הסובבים את הכלב לא שמו לב לסימני האזהרה המקדימים בעודו גור (ראה הרחבה במאמר: "שפת גוף ותקשורת בין-כלבית").   במקביל לחינוך הגור, צריך להתחיל ללמד אותו ליצור סט התנהגויות הנוחות לאורח חיינו, אבל עוד קודם לכן, כדאי כבר בימים הראשונים לשים ל"גורי" קולר על צווארו, רפוי מעט כדי לאפשר לו להתרגל אליו מבלי שהקולר יציק ל"גורי". כן, כדאי/רצוי ומומלץ להתחיל לאלף את הגור הצעיר, מהרגע שהוא מתאקלם ומתמקם בבית. למרות הדעה הרווחת, שאין לאלף כלב עד הגיעו לגיל שישה חודשים, למיטב הבנתי המקצועית, יותר קל/יותר זול ואפילו יותר מהנה ללמד את הגור הצעיר מהו סט ההתנהגויות המתאים לנו, מאשר לתקן התנהגויות שנרכשו בתקופה "הטרום-אילופית".   השקעה נבונה ומבוקרת בגור הצעיר עד הגיעו לגיל שנה בערך, תיצור לנו כלב שנוח ונעים לחיות איתו במהלך כל שנות חייו הנותרות. כלב מאולף ונהיג וממושמע חי חיים איכותיים יותר (בניגוד לדעה הרווחת). איננו מבקשים רובוט, אלא חיית מחמד נוחה ומתאימה לאורח החיים המשפחתי שלנו. גור צעיר הינו בעל יכולת למידה מופלאה – כל שעלינו לעשות הוא ללמד אותו בשפה אותה הוא מבין מה אנחנו רוצים ממנו.