|
הפקודה החשובה ביותר והקשה ביותר ליישום בגיל בוגר, היא הפקודה "אלי". עוד בטרם נלמד את הגור להגיב לפקודה "אלי", ניצור בינינו דרכי תקשורת שתהיינה מובנות לגור הצעיר ותקלנה עליו ללמוד בהמשך את הפקודות השונות וכן לזהות לפי שפת הגוף וצלילי הקול שלנו מה מותר לו ומה אסור.
נלמד אותו לזהות לפי שפת הגוף שלנו מתי אנחנו מרוצים מהתנהגותו ומתי לא (לרוב על ידי התעלמות מהגור עד שיחדל מכך). נלמד אותו לקבל את הצ'ופר בכף יד פתוחה כדי שלא ינגוס באצבעותינו בעת קבלת הצ'ופר.
נלמד אותו שאיננו מסכימים שהוא יקפוץ עלינו, ישרוט אותנו, יינשך וינער את מכנסינו וכדו'. אין צורך ליצור עימות כלשהו, לא באמצעות צליל קולנו ולא באמצעות תגובות תסכול, כעס ו/או אלימות כלשהן. לרוב התעלמות מהגור בגילאים כה צעירים עושים את המלאכה והגור הצעיר יפתיע אתכם בכושרי הלמידה הזריזים שלו.
הדבר הראשון שהגור ילמד הוא להגיע אלינו מכל מקום על מנת לקבל צ'ופר. כל בני הבית יכולים להשתתף בתהליך. כל מי שיש לו חמש דקות אותן הוא רוצה להקדיש לגור יחזיק בכיסו או בפאוץ' קוביות קטנות של נקניקייה או אוכל יבש, אם הוא מגיב היטב למזון שלו. נקרא לגור בשמו ובכל פעם שהוא בא אלינו ניתן לו צ'ופר (קובייה של נקניקייה או גרגר מזן יבש אם הוא אוהב) וכך במהלך היום בין 5 ל-6 פעמים ביום נרגיל אותו לבוא אלינו לקבל צ'ופר. ברגע שנראה כי הגור רץ אלינו באופן אוטומטי ומחכה לקבל את הפרס שלו, נצרף לפעולה שלו את המילה "אלי". כך בהתמדה, יום-יום 5-6 פעמים ביום במשך שבוע שלם. מהר מאוד נראה שהגור יגיע אלינו, גם לאחר ההתרגשות הגדולה, כאשר הוא עסוק במשהו אחר ונקרא לו במילה "אלי" – הוא יעזוב הכל ויבוא לקבל את הפרס שלו.
עלינו להבין שבטרם נעמיד את הגור במבחן הביצוע, עלינו ללמד אותו לזהות "מה אנחנו רוצים ממנו?!" ולכן נשתמש בכל שלב ובכל פקודה חדשה בצ'ופר כ"פיתוי" שיוביל אותו לבצע את הפקודה הרצויה ו/או לחדול מפעולה בלתי רצויה ורק לאחר שנוודא שהוא מבין היטב את מה שנדרש ממנו לעשות, נוכל להפוך את הצ'ופר מתפקיד ה"פיתוי" ל"פרס" על ביצוע/מחדל כפי שנדרוש ממנו.
|
